ירושלמי- שכלול החיים הוא אידיאל

"וַיְחִ?י יַעֲקֹב?"
אחד הדברים הבסיסיים בחיים הוא האומנות שאדם מתעסק בה לצורך חייו. יש הבדל בין התלמודים ביחס לאומנות, שהוא ביטוי להבדל ביחס אל מערכות החיים באופן כללי.

הגמרא בקידושין אומרת שיש כמה מצוות שאדם חייב לעשות לבנו (בבלי כט): "תנו רבנן: האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות". גם בירושלמי שם מונים את המצוות הללו: "מצות שהאב חייב לעשות לבנו למולו לפדותו ללמדו תורה וללמדו אומנות להשיאו אשה."

יש לדייק בסדר המצוות. בירושלמי הסדר הוא כרונולוגי, אדם מלמד את בנו תורה בגיל צעיר, אח"כ מלמדו אומנות, ואח"כ משיאו אשה. גם בבבלי הסדר הוא כזה, מלבד הבדל אחד, שלימוד האומנות נדחה לסוף הרשימה. מדוע? ומניין בכלל המקור לחובת האב ללמד את בנו אומנות?

בבבלי "אמר חזקיה: דאמר קרא 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' אם אשה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות; אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות." זאת אומרת, שכדי שיוכל אדם לעשות את הדברים שיש בהם תכלית עצמית, כנישואין ותורה, הוא זקוק למחיה. ולכן החיוב ללמדו ולהשיאו אשה כולל גם חיוב להחזיק מעמד בדברים אלו, ולזה הוא צריך ללמוד אומנות.

בירושלמי לומדים אחרת: "תני רבי ישמעאל 'ובחרת בחיים' זו אומנות." זאת אומרת, שבירושלמי יש ערך עצמי באומנות, כי יש ערך בפיתוח מערכות החיים. הערך בזה הוא עצמי, ואינו רק הכנה לערכים אחרים.

לכן בבבלי דחו את החיוב ללמדו אומנות לסוף הרשימה, כי שאר המצוות ערכם הוא בעצמם, ואילו ערך האומנות הוא לתת אפשרות לקיים את המצוות של תורה ונישואין. לעומת זאת בירושלמי האומנות נשארה במקומה הכרונולוגי, כי גם היא בעלת ערך עצמי.
בארץ ישראל מבינים ששכלול החיים הוא אידיאל בפני עצמו, והוא חלק חשוב בהתקדמות העולם אל תכליתו.